את הגעגוע לאיראן ירשתי מהוריי. חבל ארץ בו לא ביקרתי מעולם, אך הוא חי,פועם ונושם בי. הוא נע בקצב שירי הערש מילדותי, הוא עולה משירת הנשים במשפחתי בשעה שבררו יחד את מגשי אורז, מריחות ה'חורשט סבזי' בערבי שבת,ומהחפלות המשפחתיות שבהן הפליאה לרקוד דודתי שאנז ז"ל, שדאגה לדחוף אותי אל מעגל הרוקדים.
הגעגוע הזה נישא על צלילי הטאר, הסנטור והטומבאק של דודיי, שלישיית האחים דלשד (מייק ז"ל, פרדי וג'ימי). הוא נח בין קפלי הבדים הקסומים שהובאו מאיראן במזוודות, בדמעותיו של זמר המשתוקק לחזור לאיספהן, ובקריצת ה'נאז' הפרסי של המלכה גוגוש, המהדהדת בשירה: 'מן אומדם' (הנה באתי).
עם השנים, הפך געגוע זה לקריאה פנימית עמוקה לשמר את תרבות משפחתי, העדה הפרסית היקרה לליבי, ושרשי התרבות הפרסית המפוארת דרך המחול שזורם בעורקי. זכות גדולה היא להביא את המחול הפרסי אל קדמת הבמה, לצד העושר התרבותי של ארצנו המיוחדת. לנסות לחבר בין מסורות עתיקות למבט אישי נשי ועכשווי, ליצור קריאה עמוקה לריקוד משותף בתוכנו , ועם העם האיראני.
